עכבר, פיל ונמלה – דינמיקות סמויות במריבות זוגיות

נסענו ברכב, שיחה רגילה.
אשתי סיפרה לי על זוג חברים שלה. בכל ריב הם יורדים יחד לתהום. מתבצרים, ננעלים, כל אחד בפינה שלו. ימים של מתח, נאחס באוויר, עד שמשהו נשבר והם יוצאים מזה – מותשים, מרוחקים, בלי שבאמת קרה תיקון.

ואז היא אמרה: “אנחנו אחרים”.

ובאמת, אנחנו אחרים.
אבל לא בטוח שיותר טובים.

אצלנו זה נראה אחרת.
בשלב מסוים היא רוצה לדפדף. להתקדם. לשים את זה מאחורינו.
ואני? אני ננעל.
רוצה לעצור הכול. להבין. לדייק. “לא סוגרים את האירוע לפני שדיברנו על זה עד הסוף”.

מבחינתי זה מגיע ממקום בוגר:
אין לי כוח לדינמיקות שחוזרות על עצמם שוב ושוב. אני רוצה אחריות. אני רוצה שנגדל.

אבל בפועל, ככל שהיא מנסה לדפדף ואני מרגיש שלא באמת לקחה אחריות על הקשר ועל החלק שלה בריב – אני רק מטפס יותר גבוה על העץ. מתעקש. נדרך.
ובאיזשהו שלב אני כבר לא גבר שמבקש תיקון – אלא ילד קטן שנעלב ומתעקש שיראו אותו.

העכבר שהופך לפיל ולנמלה

הדימוי שעלה לי הוא פשוט:
יש לנו כזוג 'עכבר' במערכת, שמשגע אותנו ועושה בלאגן.

היא – כדי להימנע מעימות, מקטינה והופכת את העכבר לנמלה.
“נו באמת, מה אתה עושה מזה עניין?”

ואני – כדי לא לוותר על מה שכאב והפריע לי, הופך אותו לפיל.
“זה חשוב. זה עקרוני. אי אפשר פשוט להחליק את זה”.

וככה נוצר מעגל קסמים:
ההקטנה שלה מרגישה לי כמו זלזול.
ההתעקשות שלי מרגישה לה כמו הגזמה.
נמלה מול פיל. פיל מול נמלה.

אבל בעומק – אנחנו עושים את אותה פעולה בדיוק!

שנינו מנסים לא להרגיש חוסר אונים בקשר.
שנינו מנסים להגן על עצמנו.
שנינו רוצים להיות זה ש'בסדר' בסיטואציה.

ההבדל הוא רק באסטרטגיה שנראית כאילו אנחנו 180 מעלות זה מזה.

לגדול או לחדול

הצמיחה האמיתית במערכות יחסים לא מגיעה מלנצח בוויכוח.
היא מגיעה מהרגע שבו אתה מוכן לשאול את עצמך:
האם אני נאחז בפיל כדי להיות צודק – או כדי לגדול?
האם היא מתייחסת כנמלה ממקום מקטין או מרצון לא להיתקע במשבר?
והאם אני מוכן לפעמים לשחרר כי הקשר חשוב יותר מההוכחה?

קונפליקט הוא לא רק בעיה.
הוא הזמנה לגדול.
והשאלה היא האם אנחנו משתמשים בו כדי להקטין אחד את השנייה – או כדי לגדול יחד.

(מן הסתם יש זוגות שהאיש והאשה מגיבים בתפקידים הפוכים ואין קשר בין האמור לבין המגדר =))